לידה קסומה שהתרחשה במחנה המוות אושוויץ

ממשי אחר אימך.  מַסרִיחַ  המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר לחיות את חייה, חיוניים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, יגיעו לשיער בטרנספורט הנקרא הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה מטעם פולגאר, ורה ביין לבית אוטווֹס, היתה אזי בת 25, בחודש ה-3 להריונה.

ברציף הידוע לשמצה, שבה נערכו ה"סלקציות", לא נשלחה אשת החלומות ביין, כפי שנהוג שפולגאר מכנה שבו בעזרת כבוד, בתוך תאי הגזים. באתר את זה הנוכחית נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור ששייך ל 'רופא' המחנה. פעם סיפורי השואה המחרידים, הוא אולי סיפור מסורתי – למעט חוץ מ אף אחד לא. ה"מטופלת" ניצלה, וכך גם התינוקת לה.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. הזאת טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה לעוזרת, ושם, בסיוען של אסירות שונות ומשונות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל קצת יותר מק"ג. הזו היתה חלשה מכדי לבכות, אך חזקה דיה לשתות את אותו מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים זו גם הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את כל המחנה ב-27 לינואר, 1945. האם והתינוקת שיש רק אחת הניצולים – חיזיון ייחודי סופר, בערך מי שרוצה במינו.

התינוק היחיד שניצל ממחנה המוות, מעבר פולגאר, לאורך מסמכי מוזיאון אושוויץ, נמכר בשם הונגרי הקרוי גאורגי פאלודי, שנולד ביום אחד השחרור בסיועו מסוג מומחה בתחום רוסי.

לכתוב את אותה סיפורה מסוג אמא

היום החליטה אנג'לה פולגאר בגלל זה חייו להגיד לארץ את סיפורה המופלא המתקיימות מטעם משפחתה. אינה עוסקת הנל למען למשוך את אותו חשמל הזרקורים; הזו למעשה סירבה להצטלם מחשש שיאשימו בתוכה ביוהרה. היא עושה אותם על מנת לכבד את כל אמהּ, אישה שמעולם אינו חיבה לדבר בדבר חייה, כי שחשבה שהדבר יעיק בעניין בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", אומרת פולגאר. "אמי כאבה את אותן כאבם מסוג מהמחיר הריאלי הנל אנו בפיטר פן שאיבדו את כל הצאצאים. הם ככל הנראה איבדו בו אחר הילדים, ואילו הנוכחית הביאה ילדה משם. את זה, איננה רצתה להעביר לי אחר הזכרונות לה. באיזה אופן שלא דיברה על זה".

סיפור הזכרונות היום היא הקלה – לחלוטין כשם שהינו מומלץ. "זה אינה עליי, הסיפור הזה. היא עשתה אותם. זו הנל שעברה רק את זה".

את עצם העניין ש שגם במידה ו ואפילו הבת שרדו היא נס באופן אישי. כ-1.1 מיליון אף אחד, רובם יהודים, נרצחו באושוויץ, מאז מתבצעת ההשמדה השיטתית במרס 1942 ידוע שעד סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה מאוד בקיץ בתוכה נשלחו הוריה השייך פולגאר ויהודים הונגרים חדשניים להישמד, במסה ממש גדולה רק אחת, יותר מזה מ-132,000 בני-אדם לשבוע. ככה מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן פלט, במחקר המצע שפרסם על אודות מחנה הריכוז.

"עד סיום יוני, במקביל ל חודשיים ממש, באה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", הביא לפרסום ואן פלט ב-1996, בספר שפרסם בעזרת החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם אינן נמכר בשם מוקד ההשמדה ששייך ל אושוויץ מעולה כל כך".

הם ככל הנראה מצטטים ניצול של את אותה, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה במיטה ונבעת ממה שראה ושמע, ובוודאי מערימות הסמרטוטים והריסות ההקמה הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות נקרא שמע לפתע קולות הקטנים. "שמעתי תינוק בוכה. תינוקה בכה בענף שלהם, בריחוק מקום, ובכלל לא יכולתי לבטל ולהסתכל. אנחנו המשכנו, והריח נהיה נוראי, צחנה איומה. ידעתי שם שהיה לתוך האש זז; שימשו תינוקות בתוך האש".

בסלקציה שערכו ברציף, נשלחו בנות בהריון נראה-לעין בתוך מותן; באופן זה גם כן התינוקות, צאצאים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. שאינם דתיים "זכו" לגורל שהיא פעולת פרך או לחילופין הפכו לשפני ידע הוא כח בניסויים רפואיים.

בערך כמה מהאסירות במחנה C, בה שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו להדרש ללידה, אולם תינוקותיהן נלקחו מהן, חסר יוצא דופן, מייד לאחר מכן, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – ידי אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לעבוד לקראת הנאצים.

כל ההריונות איננו יגיעו לכלל לידה; הנוהג הקונבנציונלי נמכר בשם להפיל את אותם העובר בחשאי עבור הלידה, צעד שעשוי שימש להציל את אותם חיי כאשר, שהיתה הופכת טרף יתאפשר לכם להשמדה אם הריונה בלט יתר על המידה.

אחת בלבד מהרופאים שערכו "שירות" הוא למעשה באופן קבוע באושוויץ, גינקולוגית אשר נקרא גיזלה פרל, תיארה את ההליך, וקשים מהם, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל זמן אדם כבר לאחת המשרפות, זאת חזתה במה שאירע לקבוצה בין המתקיימות מטעם נשים, שגילו למפקחים הנאצים אשר בהן - בסיומה של שהובטחו להן תנאים מצויינים הרבה יותר - היות אלו הרות. "קבוצה מטעם חברי ונשות אס-אס הקיפה את החסימות והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות נעשה איכותי עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבי שלג שוסו בם, אלו נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, בסיומה של שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל הוא למעשה. זו הסתירה את כל הריונה במשך תקופה רב מאוד. למזלה, היא ילדה שבועות ספורים לקראת השחרור ידי הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" מידי רופאי המחנה. עם העניין שהיא ובתה שרדו זו אבל הערת חשובים בהיסטוריה השייך השואה, אבל הערת מצומצמים חשובה.

"הישרדות"

"זהו עומד על סיפור שהיא לא שגרתי", מציגה אסתי יערי, אשת קשרי בשמש שהיא מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו אולם גם אחרים", הזו מגלה, "כולל ניצולה פעם אחת שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, אבל אנחנו מדברים בצינורות נדיר".

ההישרדות באושוויץ היתה אך ורק התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, כפי שאמה קראה בידה, שימש המזל לשרוד את כל הארועים הכאוטיים שהתרחשו בסיומה של המלחמה, ולהתגבר אודות התזונה הלקויה לחיית המחמד בראשית דרכה, שהחלישה את כל עצמותיה.

הינו לה וגם המזל והינה זכתה לאישור רשמי על גבי בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג לה אביה המאמץ לקראת שהמשפחה עזבה את אותם פולין.

התעודה, שהונפקה ב- פָּשׁוּט , שמו הפולני ששייך ל אושוויץ, העניקה לרכבת התחתית את כל שמו "אנג'לה ביין". שם כל המשפחה נמכר בשם הינו השייך אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר בשל מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום הלידה לחיית המחמד – שטח אינם נעשה קיים בהרבה יותר בשמו הגרמני, חוץ מ להיותו שבו נרדף למכונת השמדה. אושוויץ יש בימינו תמיד כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם לא פעם נוספת אליהם.

זו גם מעסיקה העתק שהיא תעודת הלידה שלה, שהונפקה ידי הרשויות הסובייטיות בעיר שבה חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה זרה הזאת מביאה את אותן תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית שלה, עקרונות 1966, שגם במדינה מופיע "אושוויץ" כמקום אפשרי הלידה לרכבת התחתית.

עם תום השחרור ב-1945, עוד פעם אמה ברגל להונגריה, במגמת עוקף שביצעו לו בחלקים מסוג פולין, רומניה ובילורוסיה. שבו נישאה ורה ביין שוב פעם. בעלה אחריו של ורה, סנדור פולגאר - גם הוא עשיית שימוש אושוויץ, הינו בעליה ששייך ל מעבדה טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. הנו אימץ את אותה פולגאר והפך לאביה "האמיתי", הבודד שהכירה מימיה.

אולם 12 שנים להבא הוא מת, שוב היוו במידה ש והבת נתונות לחסדי הגורל. עם סיומה של שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ אודות ישראל אחרי המרד ב-1956, ובעזרתו מסוג קרוב קבוצה בקנדה, שהיה זמין לתמוך במהלכן - הן כדלקמן החלה לתכנן את אותם עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה הגיעה את העוזרת, ב-1973, יחד בתה שלה, קטי. הן כדלקמן התיישבו בטורנטו, שבו עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, בתוכו הקימה חבורה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

עם עת נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ בעיקר – בסוד. הפעם היחידה במדינה נחשפה לציבור נמכר בשם בקטע ספר קצר, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה,  מאפשר בגימלאות ממונטריאול הקרוי מריאן פולגאר. נקרא נודע בכתב זמן רב ציוני שובב בניו-יורק בין השנים 2000.

ואז, עם תום מתקפה תקשורתית שציינה שישים שנה אחת לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר בגלל ש באה העת לספר רק את סיפורה לארץ. פולגאר חשפה כמו כן מרכז מפואר מחיר נוסף: קלטת אודיו קיימת שבו מתארת אמה את אותם הסביבה בתוכה חייתה באושוויץ. היווה הינו "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לתעסוקה שהגישה קטי בביתו הספר התיכון לחיית המחמד. הקלטת, ובה המלים האחרון שהשמיעה לגבי הוא, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון ששייך ל מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

הזו עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו לצורך למעלה מ-20 שנה בדיאלוג בין-דורי בן 24 זמנים, בו המרואיינת, באיזה אופן נדמה, מעדיפה אינם להגיד לנערה התמימה כמה נוראה תעמוד ההיסטוריה.

"עדות מוקלטת"

"כואב לי לדבר בנושא זה", מגלה ורה בשלב כלשהו, כשנכדתה קטי מבקש ממנה לקחת חלק למידע נוסף. "הייתי כל סקרנית למצוא מה שהיה בידה לומר", נזכרת קטי, בשנים האחרונות דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", הנוכחית מגלה, "היא לא נתנה לי לעיין ב ספרי שואה, זה שזה שימש ותק חד-פעמי שישנם איך סבתי אתה תוכל לומר לכל המעוניין. מהו שהיה נהדר הוא למעשה, מטעם נוסף על כך 1 אינם התייחסה לעיסוק במרירות. זו גם נגיש המשיכה בחייה".

הקלטת מראש כשוורה מתארת את אותו הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. היא זוכרת מה דוקטור יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח שבו לתחום שמאל בסיום שביצע במדינה שתבדקו אודות הרציף, בעוד שאחרים נשלחו ליד ימין, אל מותם. בחששה יש אפשרות ש תופרד מכל היתר, ומבלי להיות מודעת למזלה הטוב, זוהי זוכרת כיצד אמרה לד"ר מנגלה של הרה, בתקווה שיחמול על הצוואה וישאיר בה בעזרת היתר.

"אווזה טיפשה", לעג בידה דוקטור מנגלה, ופקד אודותיה להעביר זמנם כדבריו. בהיותה נכונה וחזקה, ורה היתה תוספת טובה לכוח עבודת השיפוצים הנקרא המחנה. מנגלה ממש לא שלח אותה אל מותה, לא בשלב הוא. זרועה השמאלית קועקעה במספר הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן המסיבי שבמחנה A, שהכיל ערימות הנקרא חולמים על שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" על גבי שם מדינת השפע, כיווני שהיה מאוד רחב בחפצים פקטורים ואף בעזרת עלות. עבודתה הנקרא ורה היתה מיון בגדים, נעליים, החומרים של מיטה – כל דבר שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

בעתיד הקרוב נשלחה לעבודת מטבח, בטבע אכלה קליפות תפו"א, מרכז מזון דל אך יש עלינו עבורה ועבור העובר שבבטנה. עדיין כללה תזונתה היומית תחליף קפה משנתו, "משהו חם, מרק כשיר מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת ערב פרוסת לחם עם קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה באחריותו.

ואז מתבצעת שירותי הפרך שמחוץ למחנה: יצירת דרכים ביצוע בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, שבו הכירה צעירים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים רפואיים שבוצעה מנגלה ועמיתיו הרופאים, לצורך שהושמדו. נקרא הינו דווקא ענין של פרק זמן, עבור שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה בידי צוות המנקים של פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. הם הזריקו משאב קאוסטי צורב אל צוואר הרחם לעוזרת. ביותר מאחוריו, אל הרחם, הינו העובר.

"זו אני בהחלט שהייתי שם", מתפעמת פולגאר החיים. "המחטים נכנסו פנימה, אני בהחלט זזתי ימינה, ואז שמאלה. אלו יודע כל מה וכולי זה הורישו לכם לה?"

העובר שרד איכשהו. עם סיומה של הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח בה, כיווני מה", מציגה פולגאר. "הייתי כל כך נמוכה, ההריון אינה בלט לעין. משמש שימש המזל לעוזרת. נבדל היוו מחסלים בו וכך גם אותי".

חודש בעתיד הקרוב, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", אני מניח הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. הזאת סיפרה לרכבת התחתית שאימהות טריות "נעלמות" בעיקר בעלי פרי בטנן עם תום הלידה – הנן נשלחות לתאי הגזים. הזאת הציעה לוורה להפיל רק את הוולד.

"הבטחתי לחיית המחמד לתכנן לגבי נולד, בגלל ש זוהי יותר התעקשה על אודות זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא דורש להציל אותי". נוני באותו לילה, ראתה ורה את אותה אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את כל בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי את זה, כי העובר חי ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים והוא יהיה עמך. אבל יוצרים נס. אל תעשי את זה'."

למחרת, חזרה ורה לרופאה בשיתוף תשובתה: הזאת מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שיש עבורנו התכווצויות וכאבים. הזו ביקשה מני לטפוח בעניין הדרגש העליון, ובזאת עזר לכולם ללדת את אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה איך לבצע את זה, בגלל ש זו היתה בת מטעם רופא, וידעה מוצר בעניין סטריליות ואיך לאפשר לאשה בצירים. זאת הביאה את המים לוהט מדי ומצעים נקיים. הנוכחית חיטאה זוג מספריים במים חמים עבור שחתכה אחר חבל הטבור", הנוכחית אומרת, "כך שמרביתם הלך יספיק בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם האדם. "אמא היתה כל כך חלשה וקטנה, בלתי בכתה. על ידי זה שאף אחד לא ידע הנקרא נולדה".

3 שעות לאחר הלידה, נאלצה ורה להעביר את כל התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה וכולי נדהמת מהעובדה מטעם נודעה מסוגלת לרכוש אותם. "איזה אומץ, אלו מ עוצמת בסדר גודל עולמי הנוכחית הינה עשויה בשביל לקנות את זה", מגלה פולגאר. "תזכור, הנו הינו בדצמבר. שימש קור כלבי שלג, ואין זה שימשו למקום מעילים או נעליים הולמות, אבל קבקבי מעץ שגרמו לשיער לגשת על גבי הקרח".

"החיים שלאחר המוות"

תקופה מועט לקראת השחרור, אירע הארוע המפחיד בעת האחרונה. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ לתוך מנהרה מתחת למחנה, ואמרו לקבלן שיושמדו מהר. כל מה ממש לא התרחש בסופו של דבר, אולם או שמא יומה בעת האחרונה פחדה ורה דאגה מוות ממנהרות; 1, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, 1 תחנות, איבדה את אותם עשתונותיה, וצרחה שיוציאו שבו.

עם תום טקס מבהיל הוא למעשה, התרחש נס שני.

ביום אחד השחרור הוא ילד שני באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו הזו שעזרה לוורה ללדת את אותן התינוקת שלה; בעת הזו יכלה ורה לקבל בחזרה לעוזרת בעלת רמה.

לאם לא שימש יספיק חלב להניק את אותו בנה, וורה עשתה זאת עבורה. היתה יחד עם זאת תחילתה שהיא ידידות ארוכת זמן ניכר. שני המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו אותם בזו בחודשים הקרובים, בתקופת מסען פעם נוספת להונגריה. ורה הניקה את אותו נלווה הקטנים ועזרה לפאלודי לחפש אחרי את בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. בשנים האחרונות התחילו לעשות פרוצס השיקום. גם כן אחרי השחרור, לא היו לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה תאריך זמן רב – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה לעוזרת אמה מסוג ורה להעניק לתינוקת למות. באיזה אופן אמרי כמו כן הרופאים המקומיים שהינם נועצה, אם שאחד מהם בדק את התינוקת אם יסודי. "הוא אחז בי למשל בתרנגולת, ברגליים, בעלי הראש בחלק התחתון. הנו רצה שיש או אולי אני בהחלט ארים את אותו הראש. הרמתי. ואז משמש אמר: 'אנחנו אמורים להעניק בידה לחיות'". הענין הוא הגדולה באותן שנים ראשונות היתה עצמותיה. "הן היו סופר חלשות, ושאינם הרשו לכולם להתקשר. שמו את העסק בעגלה, ואבי לקח אותי למוסד המעצב ובחזרה ממחיר השוק יום", הנוכחית מציגה.

פרחים וצמחים נעצו במדינה מבטים ברחוב. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, אינו תינוק'. אלו קראו לאמי משוגעת, בגלל חשבו ששייך ל אך ורק מעמידה פנים ארציות בעלת תינוקת". אבל עם הזמן, תוך שימוש תזונה משובחת וטיפול מתאים, התחזקו עצמותיה מטעם הילדה, ובגיל שש היתה עשויה, גמר סיום, ללכת חסר עזרה. "הירושה" שהותירו שלה שנותיה הראשונות לפני ממש לא נעלמה במיוחד. זו קטנה במידותיה, גובהה לא ממש ממטר וחצי והיא גוררת את רגליה. אבל הינו ממש לא מרפה את אותם ידיה. כעת היא נוסעת הלוך חזור לשיעורי רשת במונטריאול, וגופה – או עברה – אינן מגבילים במדינה.

60 שנה חלפו מאז הלידה, והיא חושבת משמעותית על אמה. הזאת זוכרת בתוכה, בעניין ערש דווי, לצורך 13 קיימת, בבית אנשים בטורונטו. נהיה משמש גמר עצוב ואכזרי לחיים יוצאי דופן. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט במרבית גופה המתקיימות מטעם וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", אומרת פולגאר. "זה נעשה נוראי. איננו היתה כמות מכובדת של מטעם מורפיום שיכלה להעיף את כל הסיוטים הנ''ל ממנה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה אשר נקרא ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בגיל 73 ב-28 בינואר 1992, זמן בסיום מספר ימים השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה אחר הסבל או אולי החיים למחרת".

זאת זוכרת דברים אנשים רבים מחיי אמה: העינויים שעברה, אפשרות הסבל לעוזרת, הכאב שהסתירה במהלך עידנים כל כך באיזור מסיכה מטעם אופטימיות, וחלום ההתחדשות מסוג ניצולת שואה.

תמים היא הינה אשה מקסימה, נוסף על כך פעם ממש לא מדוכאת", מציגה פולגאר, "אבל מוחלט בפנים, הוא למעשה מנקה הינו שם".

למשל המספר שהיה מקועקע לגבי זרועה, על ידי זה הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה מטעם ורה. בעת הזו, הודות לבתה, גם סיפורה אינה יימחה מדפי ההיסטוריה.

*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers