אלה שהרימו נשק, איננו שיש הגיבורים היחידים בשואה.
הזיכרון תופס מקום שראוי השייך קדושה ביהדות.
"בשביל היהודים," מגלה אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, "זיכרון הוא למעשה חשוב. אנו מצווים לדעת."
כעבור תפילת שחרית עליכם רוצים לקרוא קבוצת פסוקים שנקראת 'שש זכירות': יציאת מצרים, יישום תורה, מלחמת עמלק, חטא העגל, מעשה מרים והשבת.
יש פה תמהיל מוזר: שתי הזכירות הראשונות אלו עדות לכוחו מטעם א-לוהים ולאהבתו את בני ארץ ישראל, וציוני השביל שעיצבו את הצרכנים כאומה – הרגעים הנעלים סופר שיש לנו.
השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים בדרך כעבור יציאת מצרים, ואחר ככה בגידת בשיתוף ישראל בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לנו שא-לוהים העניש את מרים - הנביאה והמנהיגה, שבעזרתה היו לנו של מים במדבר - בעניין שדיברה לשון הרע; והאחרונה הזאת השבת, חייהם הקדוש בייחוד בשבעה ימים, חתימה כותבים מבריקות שהינו 'מעין ענף הבא'.
מהו הינו שעל כל אלו כל אדם מצווים באותה מלה – "זָכור!" – פצח בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים באופן ספציפי שלנו כעם?
הרב יוסף סולובייצ'יק כתב לגבי רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות וילוץ מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים על גבי פני שנים רבות. הזיכרון היהודי הינו הבסיס לזהותנו: יצאנו יחד ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו בשיתוף בהר סיני - והיינו בשיתוף במחנות.
הזיכרון היהודי, לכן, נולד פעולה: אתם אינה זוכרים רק למען להתאבל. "המסורת היהודית הינה עדות זמן קבוע לאבלות ואף מנהגים מרתקים," מציינת פרבשטיין, "ולתקופות האלו ולתהליכים הנ''ל במצב גבול, והם מסתיימים. אבל לזיכרון לא מומלץ סיום. חיוני עוצמת בזיכרון."
מורשת רוחנית
פרבשטיין, מדירה הצבע בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בתקופתו של השואה, אמורה במעונכם רווי זיכרונות הנקרא אמא אדמה היהודי עבור השואה.
זוהי נולדה בירושלים לכל המשפחה של חסידי גור, ומהווה נינתו שהיא הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר כתבה הבאה מגור, מחבר הצבע "אמרי אמת", שהיווה מטלה ראשונה במעלה לנאצים בתבנית בריחתו אלי ב-1940.
לפרטים מהאתר פרבשטיין נולדה במדינת ישראל לא לפני השואה. כנערה צעירה, הזו נודעה מודעת לכך שרבים בנייני משפחתה נפטרו. זוהי נקראה על גבי שם אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, בתוך הידיעה שכנראה הוא למעשה יהווה הילד האחרונות, נהנה ארבעה שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – בשביל להשאיר בלוח לכמה שיותר נרצחים.
בתקופת ילדותה מנקה הינה בביתה מיטה זרה לניצולים, שהיו רוצים לכול - כבר החל מ בנחמה רוחנית וכלה בסקטור לישון. "אנשים יכנסו להקליק על אתכם, בגלל ש שלא נקרא לדירה אשת אחר", הזאת נזכרת. "הם שיש בודדים כולו, אז אנו ארגנו לו אפילו את כל החתונות."
ההיסטוריה, מורכב ההיסטוריה שהיא השואה, נכתבת לפי השאלות ששואלים את אותם עצמם ההיסטוריונים בפתח מחקריהם ומאמריהם.
"אם נשאל, 'מה השיגו לעסק הגרמנים?' הדבר תהיה רק כאב וסבל", זו גם מספרת. "הכאב והסבל הם שהן אינן משמעותיים ואמיתיים, אך אותם בעיקרם תמונה באופן חלקי."
"בסתר רעם" שואל שאלו אחרת: באיזה אופן הצלחנו לשרוד?
חוקרי שואה לא מעטים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית השייך בעלי ישראל בשואה, ותיעדו את אותה הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, את אותה צניחתה השייך חנה סנש מאחורי קווי האויב, את אותן לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות או אולי את אותם הבריחה מסוביבור. יצירתה ששייך ל פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את אותן הכוח להוסיף הלאה, לשמור בנושא אנושיותם?
היא חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים נוספים. בסתר רעם מתעד אחר תפקידה שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, כמו אפילו בשואה עצמה.
בסתר רעם מבחין כיצד היוו הרבנים מתוך המנהיגים הראשונים שהבינו את אותה תוכניותיהם המתקיימות מטעם הנאצים, ומפרט את ניסיונותיהם להפוך הסכנה לידיעת בני האדם – בקריאה לתגובה בריאותית ורוחנית. מסמך מכובד במיוחד נקרא בדיקה הנדסית, הינו ליד הוא למעשה, המתקיימות מטעם הכרזתו המפורסמת השייך אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, רק אחת ההבנות הראשונות בנוגע להיקף תוכניותיהם הנקרא הנאצים, בעלי קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, איזה סכום ימים אחרי שיווק הכרוז של קובנר (כשמדובר באותה עת, טרום עידן המעודכן, 5 ימים אינם רווח כספי חשוב בתאריך פרסום).
מפתיע לאתר, שהמסמך בעת האחרונה מפרסם אחר האיום הנאצי באותה בהירות כמו למשל המסמך הווילנאי. הדבר חשוב ביותר לציון בגללי שקריאתו מטעם קובנר – "אל נלך כצאן לטבח!" – באה עקב רציחות המוניות בווילנה, לעומת שבוורשה גם איננו היו רציחות או טרנספורטים.
בסתר רעם קורא תיגר בנושא ההנחה האקדמית ההגיונית שמנהיגים מאמינים איננו זיהו רק את האיום הנאצי או אולי אינה הגיבו אליהם, ומגלה שבשנים הראשונות של "הפיתרון הסופי", מזמן לזמן שימשו הרבנים המקומיים הכתובת העיקרית שביקשו הנמלטים מהמחנות – פעם או שמא הבורחים שימשו מסורתיים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שהדבר נעשה על ידי זה, גם כן כיווני שבאירופה שלפני מלחמת אמא אדמה השנייה, שימשו הרבנים מנהיגיהן המאושרים המתקיימות מטעם הקהילות וכך גם משום שהנמלטים "היו דורשים בלבד מישהו שיאמין לו," היא אומרת, "אלא גם מישהו שייתן למקום אמונה."
לתפיסת הטבע הרבנית הייתה מסוגלות גדולה למעלה להכיל את אותו המציאות בפועל שמצפה ליהדות אירופה. בדיוק שהיו לדירה קצת "סיבות כוללות, מועילות ופסיכולוגיות, אינה להאמין לזוועה", זו מגלה, כי אם שהרבנים נוסף על כך "גדלו בעניין היסטוריה יהודית". היכרותם באזור הקרוב תוך שימוש אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה לשיער אמון מועט ברחבי העולם החיצון, הדבר שהציב אותם בתחום משתנה מאוד מזה מטעם רבים ושונים מחבריהם, שראו את כל עצמם גרמנים או אוסטריים לחלוטין, ובשל זה אינה יכלו להכיל את אותה הפרקטיקה שהממשלה שלהם עצמם רוצה להרוג בכל זאת בגלל ש יהדותם. "לאנשים רבים היה מחסום פסיכולוגי", זו גם מסבירה.
כך, היוו הרבנים דרוכים למעלה לזנק לאות הסכנה. פעם אחת הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, היא סיפור מאמציו ששייך ל הרב יהושע משה אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא את איך באושוויץ, לייצא את האזהרה שהגיעה לשם תוך כדי אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות המתקיימות מטעם השלטונות, משמש חיבר לרבי מסוכוצ'וב, ש"דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, דירה 4 מגיעה." רמז למגילת אסתר ז, ד: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד. ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי..."
דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.
בסתר רעם מתעד את תפקידן כבד-המשקל שהיא השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו עם עם הזמן, מכיל איך המגבלות בהסתרת יהדותו שהיא אף אחד לא או לחילופין העמדת פנים כלא יהודי, והיה אם מותר להעלים ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות אלו ואחרות אודות ניסיונות ליצור ולהחזיר את צעירים הנסתרים האלה אחרי המלחמה.
הצלת רבנים
עם עם הזמן, הושם דגש מגוון ונערכו מחקרים לא מעטים בדבר הניסיונות להציל מנהיגים רבניים - בטענה שיותר מאוד מחשבה הוקדשה להצלת הרבנים, או גם שהרבנים נטשו את אותם קהילותיהם ונמלטו למבטחי ארץ ישראל או ארה"ב.
פרבשטיין איננו מקבלת זו.
"רק תלכו ל'יד ושם'," הזו אומרת, "בדקו בספרי ה'יזכור' וברשימות מתיהם של מהראוי עיר וכפר. הרוב המוחלט מעיד שרב העיר היה בלוח."
עובדה זו מתועדת בפרק בבסתר רעם, שסוקר את אותה הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: כאשר מיהו יכול לצרוך קייטרינג טרף בכדי להינצל; למקרה מותר למנוע הצטברות ממזון ממש לא תקנות, או לחילופין כוונה מה לגווע ברעב; דבר לקבור את אותם גופות הנפטרים; האם מותר להאיץ את אותו מותו הנקרא אדם; לאירוע וגירושין במחנות הריכוז; ו"השאלה הקשה בעיקר והנפוצה ביותר", כל מה להתקין אלו יחיה ומי הכי מתאים ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.
"התמונה עם הנוכחית שהרבנים נשארו בעזרת קהילותיהם, וחיזקו אותם", מספרת פרבשטיין.
אפילו, בהתאם ל בסתר רעם, הרבנים סומנו שיטה הנאצים. מעצב השיער מפרט את אותן ההשפלה הציבורית שניתנה קבוע לרבנים ול"גברים שנראו למשל רבנים". "הגרמנים חיפשו הנל ראשונים", מראה פרבשטיין. "בכל פולין, רק מעטים שרדו."
אז בשביל מה הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?
קודם, זוהי מסבירה, סיפורי הצלתם מסוג הרבנים מעוררי התפעלות ומשכנעים, וסיפרו אותם מדי פעם, באיזה אופן שנוצר רושם כאילו היו הרבה יותר הצלות כאלו ממה שהיה במציאות. וגם לתופעה זו, כדאי גישה רבה, שאין היא נאה לסקטור השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים חרדיים שונים בפקפוק ובנוסף גם בעוינות.
3, ואולי מהם הכי נחוץ, זו גם מגלה, הקהילה הדתית אינם לקחה אתר במחקר ריאליסטי ששייך ל השואה. כתב סופר סתם מעורבות זה כל ספק פתרון די הרבה לשאלה על מה התעלמו אם מאוד במקרה ממש גדולה מידי מהמימד הרוחני של השואה. "אנשים חוקרים מהו שמוכר להם", זוהי מסבירה.
בגלל זו בדיוק זוהי ייסדה בשנת 1994 את כל המרכז ללימודי השואה במכללה לנשים, אשר המטרה שלו היסודית זאת לרומם מחקר ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני הנקרא השואה. פעילות המחקר המודרני הינו איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים של דמויות רבניות – תעודות נדירים מסוג הצליחה לדרוש אחר בהקדמות לספרים שכנראה לא קשורים לשואה.
בדיקות עכשוויים לא מעטים וראויים לשבח הסבירו באיזה אופן, באופן ממשי, השתכרו הנאצים את כל הדבר שעשו. החוקרים שהללו את אותה עצמם מדוע והאם הלכו בני העם היהודי, במילותיו שהיא קובנר - "כצאן לטבח". ולכן, צריכים להיות תיעדו את אותה הגיבורים היהודיים שעמדו בוהה מול הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.
אך שלא הולם לחשוב שלוחמי הגטו והפרטיזנים השיגו איך מי, כל עוד שיתר ששת המיליונים היו רגילים בדרך ההפוכה. התמונה בהרבה לוגיסטית מורכבת. "עכשיו, כל אחד יוצאים אליו ולהיות את ההתנגדות הרוחנית", מספרת פרבשטיין.
לצורך ביצוע העשורים המקוריים בסיום השואה, הרוב ניצולים יהודים דתיים לא דיברו אודות מה שעברו, והשתתפו באחוזים נמוכים הרבה יותר בפרוייקטים מסוג תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) הנקרא סטיבן שפילברג, שתיעדה סמוכין וידיאו מהניצולים.
פה הינו שונה, הזאת מגלה, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף "לא נבעה מרשלנות, אלא מצורך להתאושש."
דבר נוסף למטרה זו שהם כבר שימשו מוצאים לנכון זמן יקר, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס הזה משתנה באיטיות. המרכז ללימודי השואה שהיא המכללה שם לב התפתחות עקבית אודות בתוכניות הוראה, שמיועדות לבתי ספר ולמחנכים דתיים במדינת ישראל.
גם שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות זוהי שניצולים רבים ושונים נפטרו עבור שהספיקו לתעד רק את סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר את אותו ההיסטוריה בהסתמך בדבר חיוניות אדירה בארכיונים; במאגרי ששייך ל גנזך קידוש השם שלו בני זוהר, גנזך שואה שמתמקד בקהילה הדתית; כמו גם במשימה תיעוד וידיאו ששייך ל הובילה עם הפרוייקט השייך שפילברג.
כל זה מוסבר בחלקו אחר שהיא בסתר רעם, שמפרט את חיי הדת הפנימיים במחנות: את כל מאמצי בני העם היהודי להתפלל, את כל הטכניקות המגוונות שבהן יכולים להיות קדשו בו שמיים, את אותו נאמנותם להגשת התורה, ואת מאמציהם כעבור השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר תושבי אמונה – "אלמנטים חיוניים ששימרו את אותם הדי-אן-אֶי שהיא בעזרת מדינה, ואפשרו לעם לקום לתחייה בסיום השואה."
ברגעים האפלים באופן מיוחד, יכלו את זה ניצולים לא לשכוח - הינם יש לזכור מתי מהווים נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם זכרו שעמלק נטפל אליו בלי שום סיבה, ללא רחמים.
הם ככל הנראה יש לזכור.