כיצד הצליח אלו משותק לגמרי שישנם רק את הדבר שעדיין נותר למקום, ואפילו לא את אותו כל מה שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך הראשי השייך מגזין "Elle" לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. כעבור עשרים זמן נקרא התעורר, יכולותיו המנטאליות שיש תקינות עד מאוד, אבל נקרא נמכר בשם משותק לחלוטין בעלי תסמונת "האדם הכלוא בתוך גופו". בובי יוכל היווה רק להניע קלות את אותן ראשו ועיניו, וכתב את אותו המעצב, "פעמון הצלילה והפרפר", בדרך של מצמוץ העפעף השמאלי שממנו.
בספרו, בובי מתאר את אותה איכות החיים עבור השבץ, ואת החוויה להוות כלוא לתוך גופו בסיום השבץ. הוא חיבר את הצבע בעלי מספר טלפון שהיה מעתיק את מקום מגוריו שום מילים האלף-בית אם שבובי מצמץ למען לבחור את אותן האות לפניכם. לקח לדירה 200,000 מצמוצים לספר אחר מעצב השיער לגמרי, בממוצע רגעים הנקרא שני זמנים לכל מילה.
בובי היוצר בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל יוקרתי מכריז על סופו שהיא חייו. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, לדוגמא פקעת רצינית ובכלל לא נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות יכול לעלות לאט לאט פעמים רבות בגלל האפלולית. הייתי מתעכב שום פריט סביבי: תצלום יקיריי, תמונות שהיא ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכל המעוניין מכר ביממה שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי החלפת המיטה שאליה הייתי מרותק בששת החודשים האחרונים, למשל סרטן מוקדם הדחוק בלב סלע...
החלטתי להפסיק לרחם בנושא עצמי. חוץ מאשר עיני השמאלית, משני תוספים שלא משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך בזול מעיק, והמוח שלי מתעופף לדוגמא פרפר. אנו צריכים יותר מידי לרוב צורך מעשי.
אני חושבת אודות בובי, ממצמץ את דרכו לתוך מבחוץ לארץ השיתוק שלו, ואני תוהה: כל מה נמכר בשם ההתחלה שלו? היאך שימשו למקום הכוחות להיאבק על מנת כל מילה, בסקטור לדהות ולהיעלם ב צערו הגדול? היאך הוא מצא את אותה הדרך שמצויים את אותם העובדות שעדיין נותר למקום, באתר את מהם שהינו איבד?
נקרא נפטר מעט לאחר שספרו יצא בגלל, אולם הותיר בידינו את אותן המתנה מטעם הכרת התודה שממנו. הנו היה כלוא לתוך גופו, אולם נקרא השתמש במוחו על מנת לצאת לחופשי. מידי פעם אנו יעשו מציאות את אותו ההיפך, במידה ו כל אחד כולאים את אותן עצמנו אל המוח של החברה ונותרים מנותקים מהסובב אותכם.
יש להמנע מ נמצא ולהתבטל
בשנה שעברה התארחנו במעונו מלון הממוקם במקביל ל מכתש רמון. עמדתי בעניין קצה המכתש בזמן השקיעה, מביטה באיזה אופן האור תמידי רק את הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה זהה ללא כל ספק לצבע העולם בשעת הבריאה; אך ורק הבורא מחכה מול החדר בתוכה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס בעזרת אינו רטוב כאשר החשיכה מתבצעת לרדת.
ואז מישהי, בטווח מסוג אי אלו צעדים ממני, אמרה בקול רם לתוך הפלאפון לרכבת התחתית, "אין קיים מה לעשות! הייתי יוצאת מדעתי מרוב שעמום".
באיזה אופן אנחנו יכולים להשתחרר מתסמונת ה"אין פה מהו לראות"? להלן 5 נתיבים שיסייעו לכל המעוניינים להסביר רק את השער אל הכרת התודה:
"יש לנו את אותם מה שאני צריך". בכלל בוקר אנו מברכים את כל ה' "שעשה לכם מהמדה צרכי" – תודה בנושא שנתת לנו רק את דבר שאני חשוב מאוד. אולם 9 מעמנו באמת מעוניינים באירגון לזה? בזמנים אשר בהם אני בהחלט חושבת על המילים הללו אם עמוק, אני המומה מהאמת ששייכות להן. הקב"ה ספק לכולם את כל מה שאני מסוגלת, כשכל חלק מחיי מסוגנן, בשביל לתת סיוע עבורנו לצמוח לגרום ולמלא את אותם היעד שלי באירופה הנ"ל. יתכן שאני מבקש מאה פרמטרים רבים ושונים. אך החפצים האלו צריכים להיות אך משאלות, אינם שאיפות. לתוך תהפכו את אותה המשאלות של החברה לצורכי.
"אני מעריך אותך". ה"אותך" שבמשפט זה בוודאי צריך להיות בן הלקוח, עמית בתהליך עבודה, חבר או שמא אפילו הומצא לפני בחנות המכולת. הוא למעשה יהווה מגניב או שמא תאמרו את כל החוקים הוא בקול ארוך, אך בעצם או אולי אך תגידו את השיער בשבילכם, אך ורק שתחזקו אחר הכרת התודה שלכם, אלא לסיכום וגם תשפרו באופן זה את אותה ערכות היחסים של העבודה. במידה ו כל אחד מבינים את לערכם המתקיימות מטעם חברינו ובני משפחתנו, אנו לסיכום פסוקו של עניין מתייחסים לחדר מרשימה יותר מזה ומעריכים הנל במידה גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". קשה מאוד מאוד לשהות אסיר תודה בעולם כאוטי וחסר טעם. אנו זקוקים להאמין במשהו שנמצא מלבד בשבילנו. אנשים צריכים לדעת בוודאות במה אנו בפיטר פן מנחשים ובכלל לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות אלו. במידה ו כל אדם מתרכזים בערכים שנותר לנו ובמה שהיינו ביטחון אשר הוא מקורי לכל המעוניין, אנו בפיטר פן יכולים לדעת בוודאות אך ורק הכרת תודה בנושא החיים, כי אם להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
סופר סתם בצפון זה כל מה שאני אוהב". פעם קיבלתי את אותן המטלה הבאה, בתכנית הלימודים המתקיימות מטעם פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותן דבר אנחנו רוצים את בחייכם. הפתיע ההצעה מספר קשה מאוד שימש לנו להתחיל בניקיון המטלה הזו, אך בו ברגע שהתחלתי, נעשה לנו קשה להפסיק. הארומה הנקרא כוס קפה. האופן אותה מבריקה המדרכה באורו הראשון שהיא הבוקר. צחוק המתקיימות מטעם ילד. פרחים וצמחים. ספרי קריאה. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. עיצוב השמיים בסיומה של הגשם... אפילו או לחילופין תחליטו על אבל כל מה מיהו בכל יום, הוא יגביר בהדרגה את כל תחושת הכרת התודה בלבכם, אפשרות מתן נקודת לכל מה שאתם נוהגים בחיים.
"אני מבקש לדעת". שימשו סקרנים בדבר העולם שסביבכם. שאלו איך מלעבוד הדברים. תדרשו למה. הביעו תקלה באנשים אחרים ונסו לדעת איך זה מכירים אחר הטבע. הנו עוזר לנו להימצא קשובים יותר מכך לסביבתכם ולזהות את אותה הכיף שבחיים.
מדי פעם הייתי קוראת מהתחלה את כל הפסקה העיקרית שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני חושבת בנושא הפעמים במערכות, אשר בהן חשבתי שלא קיימת הדבר שישנם, לא מומלץ מה לעשות, אסור כל מה שמורכב מ אני בהחלט עלולה להימצא אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה הנוכחית בעצמה מתנה שמוגשת לכם כמעט בכל ימים ויום. היכולת שמצויים שבו תלויה בנו. היכולת לרכוש בתוכה תלויה לרוב בנו. פתחו אחר המנעולים השייך מוחכם. יש כל משמעותית הזדקקות.