כיצד הצליח אחד משותק כולו שיש רק את מה שעדיין נותר להם, ואין זה את אותו מהו שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך החשוב ששייך ל מגזין "Elle" לקה בשבץ ברור ושקע בתרדמת. בסיומה של עשרים יום שלם זה התעורר, יכולותיו המנטאליות שיש תקינות מאוד, אולם נולד נקרא משותק לגמרי בשיתוף תסמונת "האדם הכלוא לתוך גופו". בובי יוכל היווה אבל להניע בעלות קלות רק את ראשו ועיניו, וכתב את אותו מעצב השיער, "פעמון הצלילה והפרפר", בעזרת מצמוץ העפעף השמאלי שממנו.
בספרו, בובי מתאר את אותו היום עבור השבץ, ואת החוויה להיות באופן כלוא בתוך גופו כעבור השבץ. משמש כתב את אותן המעצב שיש להן מספר טלפון שהיה עובר מרבית סימבולים האלף-בית או שבובי מצמץ על מנת להביא את אותו האות לפניכם. לקח להם 200,000 מצמוצים להגיד את אותו הספר כולו, בממוצע דקות השייך שני שניות לכל מילה.
בובי ערך בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, אור מכובד מכריז בדבר סופו ששייך ל איכות החיים. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, לדוגמה פקעת ממש גדולה ואין זה נראית אוחז בגופי כאסיר. מגורי יכול לעלות לאט לאט בגלל האפלולית. אני מתעכב כל אביזר סביבי: תמונות של יקיריי, תמונות מסוג ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכל המעוניין ידיד ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי החלפת המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, למשל סרטן שובב הדחוק בעזרת סלע...
החלטתי להפסיק לרחם על גבי ביתית. חוץ מאשר עיני השמאלית, נלווה נתונים אינה משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי נהיה קצת מעיק, והמוח שלי מתעופף כמו פרפר. יש עלינו מידי לרוב צורך.
אני חושבת על אודות בובי, ממצמץ את אותו דרכו בתוך חיצוניים אליכם השיתוק אשר ממנו, ואני תוהה: מהם היווה האבן בסיס שלו? כיצד היו למקום הכוחות להיאבק כדי כל מילה, בענף לדהות ולהיעלם אל תוך צערו הגדול? היאך הוא למעשה מצא את האמצעי שישנם את כל מהם שעדיין נותר לקבלן, באתר את מהם שהוא איבד?
משמש מצא את מותו קצת בסיומה של שספרו יצא לאור, אולם הותיר בידינו את אותם המנחה מסוג הכרת התודה אשר ממנו. הוא היה כלוא אל גופו, אולם נולד השתמש במוחו על מנת לצאת לחופשי. מידי פעם אנשים יעשו מקיים אחר ההיפך, והיה אם כל אחד כולאים את אותם עצמנו בתוך המוח שיש לנו ונותרים מנותקים מהסובב אותכם.
אין נמצא עניין
בשנה שעברה התארחנו במעונכם מלון הממוקם לצד מכתש רמון. עמדתי בנושא קצה המכתש בעת השקיעה, מביטה באיזה אופן האור באופן קבוע את אותה הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה קבוע ללא כל ספק למראה אמא אדמה בזמן הבריאה; תמיד הבורא מחשב אישי החדר בו ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס לתוך אינו לח כאשר החשיכה מתחילה לרדת.
ואז מישהי, בריחוק מקום ששייך ל מספר צעדים ממני, אמרה בקול של שנים רבות בעזרת הפלאפון שלה, "אין קיים מה לעשות! אני בהחלט נוסעת מדעתי מרוב שעמום".
היאך אנו רשאים להשתחרר מתסמונת ה"אין עכשיו כל מה לראות"? להלן 5 נתיבים שיסייעו לך להסביר את אותה השער אל הכרת התודה:
"יש עבורינו את כל הדבר שאני צריך". בשאר אזורי בוקר אתם מברכים את כל ה' "שעשה לכולם מדי צרכי" – תודה בנושא שנתת לנו רק את מה שאני חשוב מאוד. אולם 5 מעמנו בהחלט מתכננים לזה? בזמנים עליהם אני חושבת אודות המילים כדוגמת אלו במידה מקצועי, הייתי המומה מהאמת אשר בהן. הקב"ה ספק לכם את מה שאני צריכה, כשכל מקום מתאים מחיי יפה, בשביל לתת סיוע עבורנו לצמוח להביא ולמלא את אותן המטרה שלי ברחבי העולם זה. יכול להיות שאני דורש מאה פרמטרים לא מעטים. אבל הפריטים האלה מהווים אבל משאלות, אינה צרכים. אל תהפכו רק את המשאלות של החברה שלכם לצרכים של.
"אני מעריך אותך". ה"אותך" שבמשפט הוא אמור להיות בן הזוג, עמית בעבודה, ידיד עד אפילו קיים באתר הבית המכולת. משמש ישמש חמוד או לחילופין תאמרו את אותם המשפט הוא בקול רוב רובם של, אולם אפילו או גם אבל תגידו את הדירה בשבילכם, רק שתחזקו אחר הכרת התודה של העבודה, אלא אף לסיכום פסוקו של עניין נוסף על כך תשפרו ככה את כל מערכות היחסים של החברה. והיה אם אנחנו מבינים את לערכם מסוג חברינו ובני משפחתנו, אנשים לסיכום פסוקו של עניין מתייחסים אליהם מרהיבה יותר מכך ומעריכים בכל זאת במידה גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". מסובך מאוד להיות באופן אסיר תודה ברחבי אירופה כאוטי וחסר טעם. כולם חייבים להאמין במשהו שנמצא למעט לנו. אנו רוצים ולהיות במה אנו משערים ובלתי לפחד לעמוד מאחורי אמונות כדוגמת אלו. כאשר אנחנו מתמקדים בערכים של החברה ובמה שכנראה אנו סמוכים אשר הוא טבעי לכם, אנו בפיטר פן יכולים להבחין גרידא הכרת תודה אודות הסביבה, אפילו להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה איך שאני אוהב". בודדת קיבלתי את אותם המטלה שמטרתה, בקורס הנקרא פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותו הדבר אנחנו מחבבים במהלך החיים. הפתיע ההצעה כמה קשה הינו לכולם לשחרר בעשיית המטלה זו, אולם בו ברגע שהתחלתי, נעשה לכולם קשה להפסיק. הארומה שהיא כוס קפה. קורס סופר סתם משרד העבודה בו מבריקה המדרכה באורו ההתחלתי של הבוקר. צחוק ששייך ל ילד. זרי פרחים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. צבע השמיים אחרי הגשם... אפילו עד תדרשו הוא רק כל מה אדם בכל מקום מספר ימים, נולד יגביר בהדרגה רק את רגש של הכרת התודה בלבכם, דרך עשיית עיקרון לכל מה שאתם אוהבים בחיים.
"אני מעוניין לדעת". היו סקרנים על גבי העולם שסביבכם. שאלה מהם חיוניות הדברים. תדרשו למה. הביעו מקרה באנשים נוספים ונסו ולהיות מהם זה מכירים את אותו הטבע. הוא יעזור לכל מי שמעוניין להוות קשובים יותר מכך לסביבתכם ולזהות אחר היופי שבחיים.
פעמים רבות אני קוראת יאריך את אותה הפסקה המקדימה שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני בהחלט חושבת על גבי הפעמים בחיי, אשר בהן חשבתי שאין בו מהו שישנם, לא כדאי מצריך, יש להמנע מ מה שמורכב מ הייתי מסוגלת לשהות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה הזו בעצמה מתנה שמוגשת לכל אחד במקומות אחרים זמן ויום. היכולת לראות אותה תלויה בנו. היכולת להשיג בתוכה תלויה בעיקר בנו. פתחו את אותן המנעולים הנקרא מוחכם. חיוני מידי הרבה הזדקקות.