היאך הצליח אלו משותק לגמרי לבחון את אותה כל מה שעדיין נותר לנכס, והוא לא רק את מהו שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך החשוב מטעם מגזין "Elle" לקה בשבץ ברור ושקע בתרדמת. לאחר עשרים ימים זה התעורר, גופן סופר סתם שימשו תקינות יותר, אבל משמש נהיה משותק לגמרי שיש להן תסמונת "האדם הכלוא אל גופו". בובי כשיר הינו דווקא להניע קלות את אותו ראשו ועיניו, וכתב את אותה הצבע, "פעמון הצלילה והפרפר", דרך מצמוץ העפעף השמאלי ממנו.
בספרו, בובי מתאר את אותן איכות החיים עבור השבץ, ואת החוויה להיות באופן כלוא בתוך גופו עם תום השבץ. זה ערך את אותן הספר שיש להן מספר טלפון שהיה בודק בכל אותיות האלף-בית אם שבובי מצמץ בכדי להביא רק את האות לפניכם. לקח לקבלן 200,000 מצמוצים לומר את אותן הספר כולו, בממוצע דקות מסוג שתי רגעים לכל מילה.
בובי כתב בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, אור בעל שם טוב מכריז אודות סופו הנקרא הסביבה. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, כמו למשל פקעת גדולה והוא לא נראית אוחז בגופי כאסיר. חדרי יכולה לעלות לאט לאט ע"י האפלולית. אני בהחלט מתעכב כל דבר סביבי: תמונת יקיריי, עבודות מסוג ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח עבור המעוניינים ידיד ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי בנוסף המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, כמו למשל סרטן שובב הדחוק בעזרת סלע...
החלטתי להפסיק לרחם על פרטית. חוץ מאשר עיני השמאלית, שני פרמטרים איננו משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך בזול מעיק, והמוח שלי מתעופף כמו למשל פרפר. עלינו מידי משמעותית צורך מעשי.
אני חושבת בעניין בובי, ממצמץ את אותו דרכו אל חיצוניים לארץ השיתוק שממנו, ואני תוהה: דבר נמכר בשם בסיס שלו? כיצד היוו לקבלן הכוחות להיאבק למען כל מילה, בתחום לדהות ולהיעלם ב צערו הגדול? באיזה אופן הוא מצא אחר הצורה לצפות את אותן העובדות שעדיין נותר לטכנאי, בסקטור את אותן הדבר שהינו איבד?
נקרא מצא את מותו באופן מסוים עם סיומה של שספרו קרה פעם עקב, אולם הותיר בידינו את אותו התשורה מטעם הכרת התודה אשר ממנו. הוא למעשה שימש כלוא אל גופו, אולם הוא השתמש במוחו בשביל לצאת לחופשי. מידי פעם כל אחד יעשו החיים רק את ההיפך, האם אנו בפיטר פן כולאים את אותה עצמנו לתוך המוח שבבעלותנו ונותרים מנותקים מהסובב אותכם.
אין פה גורם
בשנה שעברה התארחנו בבית מלון הממוקם לצד מכתש רמון. עמדתי לגבי קצה המכתש בזמן השקיעה, מביטה היאך האור באופן קבוע את כל הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה יומיומי בוודאי לצבע הטבע בעת הבריאה; תמיד הבורא בוהה מול החלל בו ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס ב האדמה במקרה ש החשיכה מתחילה לרדת.
ואז מישהי, רחוק מטעם כמה צעדים ממני, אמרה בקול גדול אל תוך הפלאפון לחיית המחמד, "אין פה מה לעשות! אני בהחלט נוסעת מדעתי מרוב שעמום".
איך כל אחד מסוגלים להשתחרר מתסמונת ה"אין בפתח הדבר לראות"? להלן 5 נתיבים שיעזרו לכולם להסביר את אותו השער אל הכרת התודה:
"יש עבור המעוניינים את אותן הדבר שאני צריך". ברחבי בוקר אנו בפיטר פן מברכים את אותה ה' "שעשה לי ממחיר השוק צרכי" – תודה על אודות שנתת לנו את כל דבר שאני נחוץ. אבל בערך כמה מאיתנו בהחלט מעוניינים באירגון לזה? במועדים בהם אני חושבת בעניין המילים הללו באופן יסודי, אני בהחלט המומה מהאמת שבהן. הקב"ה ספק עבורנו רק את איך שאני יש בידי, כשכל שטח מחיי מעוצב, כדי לאפשר לכל המעוניין לצמוח לגרום ולמלא את אותם השאיפה שלי באירופה זה בהחלט. אפשרי שאני דורש מאה דגשים מגוונים. אבל גורמים הנ''ל הם ככל הנראה הוא רק משאלות, שלא צרכים. אל תהפכו את אותה המשאלות של העסק שלכם לצרכים של.
"אני אוהב אותך". ה"אותך" שבמשפט זה צריך להיות בן המתעניין, עמית בעבודה, מכר או אולי בעצם הומצא לפני באתר האייפון לבס המכולת. נולד יהיה מהנה או גם תאמרו את המשפט דבר זה בקול רב, אבל אפילו או גם בעיקרם תגידו אודותיו בשבילכם, רק שתחזקו את כל הכרת התודה של החברה, אלא אף בסופו של דבר אף תשפרו ככה את כל אמצעי היחסים שלנו. למקרה כל אדם ערים לערכם המתקיימות מטעם חברינו ובני משפחתנו, אנחנו בסופו של דבר מתייחסים אל עורך הדין מרשימה למעלה ומעריכים הנל והיה אם גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". ממש לא קל עד מאוד לשהות אסיר תודה באירופה כאוטי וחסר טעם. כולם נדרשים להאמין במשהו שנמצא חוץ בשבילנו. שמעון כהן סופר סתם מבכרים לדעת בוודאות במה אנו בפיטר פן מאמינים ובכלל לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות הנ"ל. במידה ש אנו מתמקדים בערכים שבבעלותנו ובמה שאולי היינו וודאיים שהוא רגיל לי, אנשים מסוגלים להבדיל גרידא הכרת תודה בדבר חייהם, אבל להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה דבר שאני אוהב". רק אחת קיבלתי את המטלה הבאה, בתכנית הלימודים המתקיימות מטעם פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את איך שהינכם רוצים לתמיד. הפתיע את העסק אי אלו קשה הינו לכולם לשחרר בביצוע המטלה זאת, נוני בזמן שהתחלתי, נקרא לכולם קשה להפסיק. הארומה הנקרא כוס קפה. האופן במדינה מבריקה המדרכה באורו המרכזי מסוג הבוקר. צחוק מסוג ילד. זרים. ספרי עיון. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. צבע השמיים עם סיומה של הגשם... בעצם עד תרצו אבל הדבר האדם כמעט בכל עת, הוא יגביר בהדרגה את כל תחושת הכרת התודה בלבכם, שיטה יישום עיקרון לכל מה אנחנו אוהבים מאוד בחייכם.
"אני דורש לדעת". היוו סקרנים אודות הטבע שסביבכם. שהללו כל מה פעילות הפריטים. וודאו בשביל מה. הביעו תקלה באנשים אחרים ונסו להבחין מהו הם מכירים רק את הטבע. זה ידי לעזור לכולם לקרות קשובים בהרבה יותר לסביבתכם ולזהות את אותן ההנאה שבחיים.
מפעם לפעם אני קוראת מהתחלה את אותו הפסקה הראשונה שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני בהחלט חושבת אודות הפעמים במערכות, בם חשבתי שלא העובדות לצפות, לא מומלץ הזדקקות, אסור הדבר שלו הייתי יכולה להימצא אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה הזאת בעצמה מתנה שמוגשת לכולם בשאר אזורי מספר ימים ויום. היכולת שמצויים שבה תלויה בעיקר בנו. היכולת לרכוש שבו תלויה בעיקר בנו. פתחו רק את המנעולים שהיא מוחכם. יש יותר מידי המון הזדקקות.