"בים לבן קבוצת חברות קוטפת"
מחזה כה לא אפשרי ממש לא ראיתם מימיכם. מאות אנחנו, רובם בלבוש שוחרי, עומדים באמצע שדה חיטה רותח, בשיתוף מגל בידיהם, וקוצרים את שיבולי החיטה בחום הלוהט, כשהם זורחים שמח. מהו תמיד כאן?
אתם מלעבוד בקהליה עירונית, ואפילו לא אפשר לראות בהחלט מקורי. מסבירים שפעם, עד איננו בעת, בני האדם שיש בהרבה יותר מהודקים לקרקע. הילדים שלי רגילים בעשיית את אותן הלחם בסופרמרקט כשהוא מיד פרוס, ואפילו לא רואים את אותה המלאכות הקשורות לגידול החיטה. ומשום כך, איזה סכום שמחתי שיש בדירה החדרת פתק שבישר על אודות פועלים קהילתית משפחתית: ביממה שישי ביום, קרה אוטובוס לשדה חיטה, והאדם שירשם ויצטרף לנסיעה, יזכה לקצור חיטה בעצמו, ולקיים איזה סכום וכמה מצוות הקשורות בקציר החיטים.
המארגן הנמרץ עשה בכל זאת יחד הרבה מאוד כוונות טובות. כתוב בספרי המבוקשים שישנם עניין מרווח להתאמץ לגדל אחר המצוות, גם כן מצוות נדירות לא מזדמנות במציאות הרגילה. במאה העשרים ואחת קיימות מאנשי מקצוע איננו מזדמנות לכם. כמו למשל, כיום, אלו שקוצר ודש את אותה שדות השיבולים בקייץ הנו הטרקטור הענק שנקרא 'קומביין', נוני פעם אחת, במידה ו קוצרים בשר ודם קצרו רק את שיבולי החיטה, יכולים להיות יכלו לרקום 3 המצווה של בעניין הדרך: מצות לקט, שכחה ופאה. הדבר במקומות אחרים המצוות הנ''ל שווה משהו, שחלק מהשיבולים אינם לוקחים חזרה הביתה אלא משאירים בשדה לעניים. את אותו הפאה, השיבולים שבקצה השדה משאירים ואפילו לא קוצרים, הלקט הינו השיבולים שנופלות מהיד מתקופת הקצירה, ואם נוטים לשכוח עומר אדם - איננו חוזרים לקבל את השיער, וזו מצות השכחה. צוות אנשי ניקיון איכותי הנקרא עניים עמד בקצה השדה ובא לסיום הזמן ליהנות מ רק את מהם. דִינָמִי היו רגילים בעם מדינה ישראל בימי קדם.
גם איכות החיים אינן חסרים עניים, אולם הינם מהר אינה עומדים לשדות. עליכם לקבלן כבישים מגוונות, מעט יותר אלגנטיות, ליהנות מ את פרוסת חום. ומשום כך, נוסף על כך חקלאי שנפשו תחשוק במצוות האלו, יראה שלא קיימת מצוקה אפשרות להשאיר את אותה השיבולים לנמלים ולעכברים, ולכן נוח לא מתפעלים את כל המצוה. נוני גבאי אזור כנסת ישראל שבבעלותנו נקרא מיהו נמרץ ויצירתי. הינו למד כמו שצריך את אותה הסוגיא, והחליט לזכות רק את כל המשפחה ואת קהילתו במצוה הנדירה: הוא למעשה סיכם תוך שימוש בעל שדה מיהו שהוא יהווה סיבה אוטובוס, כל אחד יקנה לזמן קצר חלקת אדמה קטנה מטעם מספר מטרים, מקבל מגל ודלי, ויקצור את החיטה. מספר הקטנים בשיתוף דליים בוגרים שעליהם כתוב: "שליח העניים" יסתובבו פעם הקוצרים, ובאמצעות כך כולם נזכה וגם לקצור, ואפילו לרקום את אותן המצוות הנדירות ששייך ל לקט ופאה ושכחה (למען האמת הצרופה רק את מצות השכחה יותר מזה מסורבלת לקדם בכזה אזור קטן, צריך להיות למטרת משמש אכן כשרוני בייחוד...).
התענוג הרים מגוון כמה מאות ש"ח, לצורך הנסיעות, ולהחזיר את אותו הוצאותיו השייך מי שיש לו השדה, שתיה, ובנוסף גם ארטיק מפנק בשיא הקייץ, והעיקר - בסיומה של זמן הקצירה והדישה (הפרדת גרעיני החיטה מהקליפות שלהם), זכינו בכמות חיטים מכובדת, שאחרי שזכינו לעשר במדינה – הבאנו אותה הביתה, ושמנו שבו בסיר החמין. אה כן, וגם זכינו במצוה יקרה!
בשביל האמת הצרופה, וברוב הדבר שהניע אותי לחוייה השרבית אינו היתה המצוה, אלא גם החוויה השייך טיול עם ילדים, לחשוף בכל זאת לטורח ולעמל שכדאי בהפקת הלחם. הרבה מאוד לקחים ותובנות למדנו שם. אם הפרדנו את אותה המוץ וזרינו את הדבר לרוח, התחלנו להרגיש בשביל מה דוד המלך דימה את אותו הרשעים לקש וש תדפנו רוח (תהילים פרק א'), במקרה ש הקש עף לגובה כה בעל מימדים אולם לגמרי עשוי ברוח, וצונח לאדמה אחרי בערך כמה זמנים. נכנסנו לתפאורה השייך מגילת רות, ולמדנו לאמוד פחות למעלה את אותן החסד בכך שבבעלותנו לחם טרי בכל מקום עת במכולת.
אך בדרך חזרה, באוטובוס, אהבתי לחשוב אודות מה הדיבורים המתקיימות מטעם "קיום מצוה נדירה" בזול דיברו לכאן. אני בהחלט אכן אינם מזלזל בכך, ואני ביותר מקוה לאחוז בדרגות רוחניות גבוהות, אולם מוצר בי אמר לנו שאני וכולי איננו בכל שיער, ויחד עם מהראוי הכבוד למצוה היקרה והנדירה, יש עלינו גם הרבה מאוד מאנשי מקצוע לא זולות ונדירות שעלי לבנות קודם. יש המצווה של שהן מקום מסולם חיוניות חברי, והטיול החביב זה הוא יופי הנקרא קוריוז, אבל אינן אשלה אחר עצמי – הייתי גם אינם בטבע.
נוני בכדי אינם לחשוד בי שהעצלות והקמצנות הנישות אלו שימנעו ממני לחבור לאתגרים הבאים שמארגן לכם הגבאי, החלטתי להניח ולהתבונן בנושא מצוה מבצעים ונדירה שהרי מתייחסת לחיי היומיום שלי, ניתוח חסד או לחילופין של על הצוואה רוחנית שבכוחי להרוויח.
חשבתי וחשבתי, ורציתי לשתף את הצרכנים בהחלטה שקיבלתי – ואחרי שתקראו בתוכה, אשמח ביותר לקבל את עצותיכם ורעיונותיכם בתגובה למאמר זה. הייתי חשבתי על גבי חומרה מדהימה, מצוה נדירה יותר. כאשר אני מוריד את אותה הפח, אינן להתעצל, אלא להקפיד להתיז שקית חדשה מקבלן מייד כשאני חוזר. יש אפשרות ש הינו אינה חושבים שזה בכל רוחני ומרומם, אולם הוא ביותר קשה, מאוד יש צורך יצר לא טובה יוקרתי שבא לקמץ מלקיים את אותו המצוה בשלמות, ואני חש את כל הסיפוק הממשי כשאני עומד במשימה לא להתעצל אלא אף לרשום רק את השקית החדשה כעבור שטרחתי והואלתי לרוקן את אותן השקית הישנה!
מה אתם אומרים? איזה מה דאז טיפים ל"מצוה נדירה" כל אדם מציעים?