בוגרים יהודיים בניו יורק מתמודדים שיש להן אנטישמיות מתמשכת, ואף אחד לא עושה כלום.
בהסעה של הוריהם של הסבים והסבתות שלי נולדו בניו יורק. פעם, בעצרת מאגר לחללי השואה שביצעו בתיכון שלי, התבקשנו עם סיומה של הטקס לעזוב את אותה האזור ברוגע, בהתאם חוזה הבא: ראשונים יהיו האלו שהוריהם ניצולי שואה, אחריהם הללו שהורי הורינו ניצולים ובסופו של דבר אלו שהורי סבותיהם ניצולי שואה. הייתי וכולי 3 סטודנטים נותרנו לסעוד לבדו באודיטוריום הפנוי. הסתכלנו זה לגבי זה למעט לשורות ריקות מטעם מושבים, ואני הרגשתי שההלם גואה בי. אינם ידעתי שכל הסבים הנקרא חברי לכיתה זה ניצולי שואה.
על אודות הבמה התנופף דגל ארה"ב עקב הזרקור החיוור ליד דגל ארץ, ואני חשבתי אודות המפלט שהמדינה זו נתנה עבור כל איך בעיקר יהודים. כשהייתי גדלה שיש להן סבתא שלי לקניון, ואדם המחופש לסנטה קלאוס היה מעניק לכם ממתקים לכבוד חג המולד, הזאת עובד ומשתמש אמרה לו: "לא תודה. בני האדם יהודים, הרי כל אחד חוגגים את אותן חנוכה!" אליכם לא אשכח היאך עיניה הירוקות היו נוצצות בגאוותה הלוהטת להיווצר יהודייה. כנכדתה, גדלתי באמונה שלהיות יהודי זה זכאות, ואנטישמיות הייתה הנכס ארכאית המתקיימות מטעם בורות רחוקה מלפני חצי מאה ברחבי העולם.
לרוע המזל, מאמר בניו יורק טיימס, "צלבי קרס, השמצות והצקות בבתי מעצב השיער בעיר", גילה ששנאה ארסית עוד מפעפעת בפתח ובזמן הזה. בביתו הספר של מחוז 'פיין-בוש' במדינת ניו יורק, שנמצא רחוק מאוד 90 דקות צפונית לניו יורק סיטי, ההליכה למוסד המעצב הפכה לסיוט לפני התלמידים היהודיים. צלבי קרס נמצאו בנושא צינורות, עגלות תה, ארונות, ספרי למוד, מסכי רשת, מגלשה בבניין, ובמקרה מזעזע סופר, צוירו לגבי פניו של מיהו התלמידים היהודים. 3 משפחות יהודיות שולחות את אותם בניהם לבית מגורים מעצב השיער דבר זה, והמנהלים מהצלם נשפטו בביתכם החוק הפדרלי, באשמת אנטישמיות ויחס אדיש של הנהלת אזור המעצב.
כיום, כשאחת האימהות התלוננה שמציקים לבתה, מפקח חדר המעצב, פיליפ ג. שטיינברג, כתב לה במייל: "אמרתי שאפגש בעלי בתך, וכך אעשה, נוני הציפיות של החברה שלכם שנצליח להחליף טיפים קדומות מולדות, הנישות ככל הנראה לא ממש מוגזמות". ציוני התלמידים בני העם היהודי שנפגעו - ירדו, והמון צעירים ומבוגרים כל מה הרגישו דכדוך ובידוד חברתי. צלבי הקרס שנחקקו על גבי שטח אזור הספר שימשו מלווים משמעותית עיתים במסרים כמו: "יהודי - תמות". אף אחד לא התלמידים אמר שהוא הפסיק לדווח בדבר צלבי קרס למורים, משום שאף אחד לא עשה בעזרת נקרא שום דבר.
מפקח ביה"ס אמר שהמצב מאתגר בייחוד, כיוון שכל כך משמעותית בוגרים הואשמו בהתנהגות אנטישמית. כשכתב הניו יורק טיימס ביקר בסביבה הקרובה ושאל את כל התושבים או גם הם ככל הנראה מבינים את לצלבי הקרס ולפגיעות המגוונות, ענה לקבלן אדם הגברים: "אנחנו ממש לא מחבבים בני העם היהיודי בסביבה הקרובה שלנו. בדירות מיד יש עלינו לדירה ישראל משלהם. כל מי מבקש את זה בפתח בכלל? הם לא שייכים לפה".
המשפחות אומרות ששיחותיהן תוך שימוש נציגי חלל המעצב היוו חסרות שימוש, ושלא דיווחו לשיער שמשפחות אחרות העלו מוצרים דומים. סופר סתם אופקים אחד לא האבות שאל פעם אחר סגן המנהל מדוע הבן שלו הוענש אודות התגוננות בגלל ש תלמיד, שתפס את הפעילות לאחר שהתגרה אותה לגבי השואה. סגן המנהל ענה: "אנחנו אוהבים מאוד באפס סובלנות למריבות." אודות התלמידים היהודיים הושלכו מטבעות, אילצו הנל להוציא עלות מפחי זבל דחפו הנל והרביצו למקום.
הורים שהתלוננו נשאלו על ידי הבודק, למה הם ממשיכים לגור במקום בעלי מהסוג אווירה ששייך ל שנאת יהודים. אחת האימהות המתוסכלות ענתה לו: "אנחנו מוצאים לנכון לעזוב? מצבנו המסחרי כרגע לא טוב ולא מורה לכל אחד לעזוב, נוני משמש אינה ענין זה. עליכם לחנך אחר זאטוטים שלנו ממש לא לשנוא! עד נעזוב, המפסידים העסקים הגדולים בייחוד תהיינה - בני האדם בעצמכם".
עבור קיימת, שמעתי רק את הרב נח ויינברג זצ"ל חוזר על אמירה רצינית המתקיימות מטעם הרב שך זצ"ל: "אם מיהו האדם יהיה יכול להרוג שישה מיליון יהודים, אז מיהו אחד עשוי להציל ששה מיליון יהודים." או בוּר מי, שניים או גם בעצם בערך שלושים עלולים להשפיל אחר אחינו היהודיים בניו יורק, הרי אחד אם שניים או לחילופין אפילו 30 מאתנו אמורים להגדיל ולתמוך בהם. בין, בסיור בשערי אושוויץ, הרב נח עמד עם קבוצת מחנכים יהודיים ואמר: "אנחנו אינה דייו מרכזיים. הנאצים היו רציניים. אינם בהכרח הפסיקו לשפר את אותו שיטות שהם עושים או שמא שהם כבר פעלו במלוא היעילות. מאוד למשל שהנאצים שאפו להשמיד רק את עם ישראל, אנשים יודעים לשאוף לעשות תוספת של את בשיתוף ארץ ישראל."
העובדות הכי גרוע שכנראה אנחנו יש בכוחם לעבור כאשר שומעים אודות סיפור נוראי מאוד, זה - שום דבר. אסור שמעון כהן סופר סתם ! המשפחות היהודיות בעיירה הכפרית הזו שלא מתלבטים בביתו. הם לא. אני בהחלט חושבת על אודות הניצוץ בעיניה שהיא סבתי. אני חושבת בעניין המושבים הריקים בעצרת הזיכרון לשואה לפני שנה מאוד אחרות, ואני יודעת, היום בהרבה יותר מתמיד, איזו ברכה זו רק לשהות יהודייה, אלא אף להמצא גאה בזה.
הדבר דעתכם? מהו אתם יכולים להעביר זמנם מעשה? נשמח לקבל את אותן הערותיכם בתגובות באזור התחתון.