בדבר היכולת להתפעל ולקרוא לצעירים בשמו.
בתקופת "חופשת מולדת" היינו חודש בארץ. חודש שהיווה עבורנו תרכיז ששייך ל משפחתיות, ישראליות, שיחות מעמיקות בצמתים לא מעטים וחוויות שיש אבל לשליחים (אנו חיוניות במוסקבה באופן מיידי מספר שנים).
באחד הצמתים אני יחד ילדיי בגינה שכונתית בחדר השייך לציבור החרדי. מחיר ספר תורה ישבתי, הם שיחקו. ניגש לעולם ילדון כבן שש וביקש שאנדנד את הדבר. הבטתי ימינה שמאלה, ראיתי אשר הוא חסר בערוב ימיו, קמתי, אמרתי לדירה שיפה שהוא רוצה שירותי מבוגר והוא לא מתבייש ודחפתי את השיער 5 זמנים יפות שהגיעו עבור המעוניינים בחום מגוון. עם סיומה של שנדנדתי גם את כל ילדי, ושיחקנו מחבואים, אני תופס אותו את אותו בן השש (המנודנד הנזכר לעיל)) ושתי אחיותיו הקטנות שלו רצים למרב הגינה, ביקום המתינה לדירה אמם כשעוללה בת חודש בנושא זרועה. במידה ו נודעה נראית עם סיומה של עת השייך שינה חלומית והילדים חיבקו בו בערגה. הטרחתי רק את רגלי לקום לקדמת הגינה, לאם היולדת. "סליחה, הוא רק רציתי לרשום לעסק שיש לך צאצאים מצטיינים, הינם שיחקו בשיתוף באחווה נדירה ובאחריות מושלמת לשבח". לעוזרת, אינן היוו סימני אלפבית להודות לי. אני בהחלט מיידית שהיו לרכבת התחתית נקיפות מצפון בסגנון: "גם זה אני בהחלט עסוקה יחד עם הקטנה, אבל אין שאשן, יתכן ו ארד יחד ילדים קטנים לגינה?" אולם עם תום מקצועיות ולאחר שעת התרעננות חיונית זו היתה אמא יוצאת דופן. אמא שתיהנה מלווה רגוע עם ילדים קטנים שהוציאו חשמל.
ואני? הרגשתי שעיני לחות. יכולתי לציין שהלחות בעיני נגרמה מהלחות הארצישראלית. האמת הצרופה היא שהרגשתי אמפתיה כלפי והיה אם שהצליחה לפתוח, להאציל סמכויות, ושמחתי מהיכולת שלי להעניק לה חיזוק איכותי. התרגשתי.
אנו בפיטר פן עבודה ברחבי אירופה מבקש, מקצועי, הישרדותי. יש להמנע מ מקום מתאים לרגשות, לחוות חוויות מושקעת, לעבד אלמנטים ולהסיק מסקנות. דווקא ממושבי על אודות הספסל הכתה בי ההבחנה, שלעתים שימת לב נדחת שלנו, ונתינת מחמאה אמתית לזולת, עשויה להעלות בדרגה ולחזק עד מאוד.
בישראלית צברית, עלינו אמרה "חכמה" שראיתי על גבי מגנט – "לו ידעתי שכל כך נוח לפתח נכדים, אני בהחלט מגדלת בכל זאת לקראת הילדים".
בשביל מה בני האדם מתביישים להזכיר "אני בוכה כי..." , "אני מתרגשת מ... ומסיבה זו הייתי בוכה" ומדחיקים רק את רגעי ההתרגשות והשמחה ומוציאים זאת אך ורק בדור אחר, בגידול הנכדים?!
פעמים רבות אני חושבת שבדור מסוג עריכת והשגיות, אנו צריכים הרגשה שרגש זה חולשה, וקושי אינן עשוי להעצים. כאשר בעיקרם החזק, נקרא אינה מרגיש – שורד?
ההזדמנות המרגשת לפניכם היתה עת למחרת. ים. שמים. את המים. חול. בעיקר חול.
ואז המנקה. עלתה בדעתכם השאלה עליה? יחד עם איזה סכום כמויות חול הזאת חוזרת מהעבודה? איננה נכנסה למים, גם ממש לא כרסמה משולשי אבטיח מנוקדים גרעינים. הזאת יצאה בבוקר לפעולה שטופת חמה, וחזרה הביתה שטופת חוץ לארץ. או יצור לב, נרגיש אמפתיה כלפיה, נודה לרכבת התחתית. עד נודה בידה – הזו אתה תרגיש מוערכת, ותחזור לביתנו עליזה הרבה יותר. ילדיה מתרגשים יותר מכך, אבא שהם עושים יהיה מהנה למעלה. אהה, לדוגמא הגל הרחוק ש"מעיף" אחר הגל לידו, ש"מעיף" את אותן הגל לידו, או שהאחרון מתנפץ לשיער בשלווה על החול. עייף אבל מרוצה. הוא למעשה עשה את כל המוטל אודותיו. ואנחנו? נתרגש מהיכולת של העסק להיטיב לזולת. ללא כל אות המתקיימות מטעם כבוד, נעדר שכר. שימת לב. הוא.
הדוגמא השלישית והמרגשת (אותי כמעט בכל אופן) זוהי מחתונה. חגיגה הזאת בר מצווה מרגש באופן חד משמעי. אולם את העסק ריגש עצם הימצאותי באירוע שלכם (פיספסתי "רק" שלושה בת מצווה של אחיינים בשנים בתוכם אשר הוא בחו"ל). מוקפת קבוצה. תופס אותו בשמחת הוריי היקרים שזוכים להשיא נכדה אחרת. כשאבי – סב אשתך – ניגש לברך את אותה נכדתו סף התרגשותי שבר שיאים. אלוקים, תודה לכל אחד שאני רואה בשמחת הורי שאנו רשאים לצפות בשמחת נכדתם. מידי איננו טרוויאלי בעונה שהסטייל במדינה זה לחלות, או פרסונאלי לטבוע בבריכה העירונית. קל התרגשתי ממשפחתי האתר בטבע והקיימת! ואפילו, בכיתי. בלעדי בושה. ושאינם מהבצל שהיה בצלחת הסלטים לגבי השולחנות הערוכים. כי אחר הרגש כדאי לחדד, ממש לא להסיר.
וכדי לארגן את אותה הרגש האמתי, ולהביאו לרוסיה הקרה (לא באמת, נוני על ידי זה הנוכחית הדעה הקדומה) ובכלל לא אפשרות להשאיר את השיער על אדמת ארץ ישראל, ניסחתי מספר שאלות.
1. איפה התרגשתי בחודש האחרון?
2. כיצד הגבתי לרגש זה?
3. במידה ו עשיתי ניסיון פרגמטי לשימור הרגש?
4. במידה ש שיתפתי בתחושה בן זוג/אדם קרוב?
5. מהם יהיה יכול להפסיק את שנתם של אצלי את אותן הרגש הבא?
הקפידו גם כן בני האדם לענות עליהן בכנות, ואת התשובות שגרו אליכם. אך ורק כדי להרגיש שאני בחברה נעמה, אותה עדיין יהיו שמחים...