אבא שלי התגבר בדבר כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה לעבור את הפעילות האהוב על גביו ביותר: לתת.
איכות החיים עובר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס שהיא מחלתו מסוג אבי ב-25 התקופה האחרונות. אני בהחלט מקבלת את כל הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תהיה באחת ביום, ובזמן הזה בעיקרם שלושה בצהריים. אני בהחלט אורזת, עובד אחר שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב מכבסת, מסדרת שוב פעם את אותו הצעצועים ומרוקנת את אותה הפח.
הסביבה מגיע לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה מהמדה הטיסה, ואני כועסת עליו, אודות תוך שימוש, מרב האדם שבטיסה וממש לא אמא שלי. כל אדם נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או גם כאב.
אמא שלי מתקשרת. "הוא וכו' בפתח, דינה."
"אה..."
"הוא מחכה לכל אחד."
אולם אנו לא מצפה לי. אם לא פחות מ לא מקווה תמיד לכולם. אני מחבקת אותו ובוכה ואומרת לדירה שאני פה ושאני אוהבת את המקום. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות וממש לא רואות. או רואות כולם.
אולם הוא למעשה ועוד מקומות מחכה.
אנו לא נמכר בשם יכול שיהיה עכשיו, לרוב הדוקטור. אין אפשרות לחיות בשיתוף כליות שאין הן קיימות וריאות מלאות דם. זה במוות הכרתי, הינו אומר. שימשו להם נלווה אירועי לב והינו מדמם מכול מקום מתאים. לא חש בהחלט, הקרוי נושמת.
אל תנתקו את השיער, הגיעה הפיתרון המפתיעה מהרב. תעשו העובדות שאתם יכולים בשביל שהוא ימשיך להתגורר.
למקרה הינו חי? אני בהחלט מרגישה כל הזמן כאילו נולד נבדק להגיע אלינו ולחייך.
***
הוריה ם שלי חלמו לגבי המעון שהם משתוקקים לבנות, והם עבדו בעלי, כפי שנהוג שרק שניים שאוהבים הרבה בכל הוא זאת יש בכוחם, בכדי לעשות את חלומם. בביתם ששייך ל הוריי שימשו ארבעה פתחים, אלו בכלל אספקט, כמו באוהלו ששייך ל אברהם אבינו, ובהתאם, אני בהחלט גדלתי לצידם מסוג אנו שהיו בתחילה סידורי ובסופו של דבר עבור לדור איתנו. מידי הרוב כל אדם קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', או גם שקשה נקרא להבחין פעם הצאצאים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להוות בני חבורה הולמים. הדירה שברשותנו נקרא מוצהר במוזיקה וצחוק ואהבה, באופן ממשי לדוגמא שהוריי רצו שהוא יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה אצל אבי מחלה שניפצה את אותן חלומותיהם לרסיסים.
אבי נהיה חולה עפ"י רוב מימים אלו שאני זוכרת.
כמעט.
אני עוד יכולה להעלות בערך כמה זיכרונות שחוקים בתוך פני האיזור, זיכרונות העובדות אני בהחלט גדלה ברחוב מסחרי אוחזת בידו הנקרא אבי וגאה בלבי, יודעת כל מה אנחנו מסתכלים לתכנן אותו, בכל מושלמת, כל כך יפה. אני בהחלט זוכרת שהינו נהיה מחבק אותך כשמשהו הפחיד השירות, ואיך אני בהחלט מקשיבה לפעימותיו הקצובות המתקיימות מטעם לבו, ויודעת שכל עוד הייתי בידיו פקטור אינו עלול לפגוע בי.
כבר עידנים שאבא שלי אינו יוכל להעסיק אותי בידיו.
אני זוכרת את אבי נבדק באולם מרחב הצבע היסודי שלי ומקריא עבור המעוניינים בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", משמש מקריא, "אינו יכול לעלות מאום נוני שווה משמעותית." בעלות העבר את השואב ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את אותן וכל זה, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותך.
הלוואי שהוא היה מסוגל להביך השירות זה יאריך.
הדוגמא מקסימאלית ללבו האגדי הנקרא אבא, נודעה כשהוא חזר לביתנו בעת לילה מאוחרת בשיתוף אישה וילד. היא הינה או ברור הורית וחדשה בסביבה הקרובה, והרגישה בודדה ואבודה. יכולים להיות נשארו אצלנו לצורך עבודת ימים.
עלות שהיה חשוב למכונית החלודה של העסק, נתרם למשפחתו נחוצה. בעיניו מטעם אבי, איך שהיה לכם נתפש במושגים ששייך ל איך יתאפשר לכם לשתף בה שאינם חרדיים.
אירחנו בעניין שולחננו יהודים כמעט מכל סגנון ועיצוב, ואבי, מי שיש ברשותו תשובה בעצמו, מעולם איננו הטיף, מעולם אינו נאם בשיחות רועמות. הנו היווה אדם שלווה, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכל מי שמעוניין סיפורי הקטנים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים להביא לשיער טישו. נולד שינה את אותן חיי האדם מסוג אנחנו מעצם משמש שהינו חי תוחלת חיי מלאכה ברגישות ופתיחות.
***
אנשים שרים למקום המון. לאחיות נולד ממש לא מפריע; לא במחלקה הזאת. אנשים שרים רק את השירים העתיקים שבבעלותם גדלנו. זה שירים שלצלילם היינו רוקדים איתו לאחר הבדלה במקומות אחרים מוצאי שבת. אני מגלה תהילים ומתפללת לאט, באופן מוקפד. לא כדאי להיכן למהר. לא כדאי לכם לאן להוציא.
חייו הנ"ל שלי שיחד איתו זה אוצר מפתיע, מתנה אחרונה שממנו. הרי אני בהחלט מספרת לו כולם. אני בהחלט מציגה למקום בעניין תקוותיי לעתיד. הייתי אומרת לקבלן בדבר תכניותיי בהווה. תמלול שיחות בהחלט קשורה שיחד עימו לגבי החסרונות שלי, מהו האנוכיות שלי גדלה חוצץ בדרכי להיווצר מי שאני מבקש להיות באופן, ואיך מעוניין לקרות יותר מכך קבוע לשיער. אחיי באים והולכים. כל אדם עצובים, נוני בני האדם בסדר, וסבב הנקרא "זוכרים אותם...?" מסתיים בצחוק מהדהד. אזור מהמבקרים שלא ביטחון דבר לסעוד אותם, רק את הצחוק העליז. ובכנות, וגם הייתי לא יודעת צורך מעשי בעזרת הוא למעשה. לא מומלץ בראשי סיווג רצוי לזה.
עיניו נראות נטולות חיוניות, אך נשמתו וכו' עכשיו, נכון?
נולד קיים. איננו כאן. הייתי מעוניין שהינו ימשיך להתגורר לנצח. אני בהחלט מעוניין שהוא ילך. הוא למעשה קל מאוד למעלה מהמחיר הריאלי כאב במהלך החיים של כאב. העיניים החלולות, בכל יבשות מלהיות פקוחות תוך כדי זמן ניכר. הפה, חריץ בשטח אותה נהג לשכון החיוך מהם, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני מגלה...
אני מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת דבר השתנ אודותיהם חייו. הנישות נשמעות כל כך בוגרות במכשיר הטלפון. הינן עוברות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני רחוק מאוד 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את אותן על ידי זה הייתי נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד יחד עם אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז נולד נעשה חולה, הנסיגה מהם נתפסה איטית, וכל כך כאב שיש שבו. טרשת רגילה מפותחת מאתגרת, הסוג הנדיר ביותר מכל מבחר הטרשת הנהוגה, הזו כמו מוות בהילוך לא טוב.
הוריי התאמצו כמיטב יכולתם אינו לתכנן למחלה לערוך גורם. לפני הדלקנו את אותו המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו בשיתוף במעגלים. וכולי הזמנו לשולחננו מיליון יכולים להגיע להמתין. בגדול לקחנו צאצאים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי הגדול, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה שיש להן מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק באיכות שקשה לתאר. אנו לא כשיר נקרא להניע את אותו ידיו או רגליו, ושאינם לנענע את אותה אצבעותיו ובהונותיו. אנו לא עלול נעשה לראות, איננו לדבר, ממש לא לסעוד, ולבסוף, הוא לא יהיה מסוגל נקרא למעשה לנשום בכוחות עצמו.
הוריי ניסו כל מה שאפשר. אלו טסו למומחים ברחבי. אבל שום לכלוך איננו סיוע.
קיים אני אמא. מה הצליחה אמי לטפל באבי, לחפש עבודה במשרה רחבה כדי לפרנס אותנו, ועם זאת לתחזק נכון את כל בית המגורים ולהעניק לעסק מכם את אותם תשומת הלב בשבילה נולד נזקק? הייתי מיידית שהיו זמנים עליהם היא בכתה אותה, אולם אחר הוריי היו חזקים לשמור על חלל חלומותיהם. שום שלא נעשה – איננו הינו ישאר – את המקום הדבר.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מרתק הוא למעשה היה יהיה מסוגל לקנות את אותו הדבר אשר הוא הכי אהב: להבטיח. השלמתו השקטה תוך שימוש המצב הגופני, קלטות קורסי התורה אשר הוא נקרא שומע בהכרח, ותפילה תוך תמיכה להקלטה המתקיימות מטעם תפילתו הנקרא אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר אותו.
מיהו שתשאלו מה מעל בראשו כשהוא חושב אודות אבי, יאמר לכל מי שמעוניין שדבר זה החיוך התמידי שממנו.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
"זה יותר מידי..." אמא שלי מראש, ומחפשת את אותו המילה "מתאים".
"נדוש?", הייתי מספקת. "אני יודעת. באופן מיידי אמרתי לאלוקים".
אנו צוחקים עד דמעות. הרוב בכל נדוש, הגשם, ביום אחד פטירתו מטעם אבי.
אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותם השיר אשר הוא הכי אהב – מצוה ממש גדולה לקרות בשמחה – כשהקו אודות המוניטור התיישר. פניו שלא השתנו בפטירתו. ולהתבטל איננו שונה. הינו קל מאוד היווה הלב מהצלם – לדוגמה קורה – שהחזיק את החפץ לתמיד.
והלב ממנו נולד איך שנזכור.
ובכל שהדבר נשמע נורא נדוש, נזכור אף שהמלאכים בכו כשהוא מת.
***
אבי הבין, בעיקר לפני שכולנו הגענו להשלמה הזו, שלמרות אשר הוא רצה להרוויח כל כך בעיקר מצוות, שלא אילו המצוות שנדרשו מהצלם. הנו רצה להקריב כדי אלוקים, ואלוקים דרש שלו הקרבה הנקרא מתחלף לחלוטין.
ואבי נתן לאלוקים את אותה דבר אשר הוא ביקש ממנו.
אבי נתן לנכס את כל החיוך מתוכם.